הדרכה להורים לנוער בגיל ההתבגרות בעידן הפוסט מודרני 

*המאמר מהווה תקציר של שתי חוברות: "הדרכה להורים לנוער בעידן הפוסט מודרני" ו"נוער וסמים בימינו".
*המאמר פורסם ב"סמים דגש" עיתון הרשות הלאומית למלחמה בסמים - דצמבר 2002 - עמ' 12

הנהייה של הנוער אחרי סמים ובייחוד אחרי הגראס הוא פועל יוצא של צורך להתמודד עם מצוקה נפשית ומתחים נפשיים. המצוקה הנפשית בימינו היא בד"כ איננה פועל יוצא של מחסור חומרי. היא נובעת מהפער העצום שקיים בין עמדות וצרכי הנוער, לבין עמדות ההורים והממסד. ישנו כאן חוסר הבנה בסיסי שמקרין באופן שלילי על התקשורת, היחסים, ואיכות החיים. הנוער מהווה היום תת תרבות עם מאפיינים נפרדים ונבדלים. זוהי תת תרבות ששואבת את ערכיה ועקרונותיה מההוויה שמקיפה אותה - "העידן הפוסט מודרני". אחת מהדרכים ליצר מניעה הוא צמצום חוסר ההבנה הבסיסית שקיים בין ההורים לנוער. צמצום חוסר ההבנה ושינוי הגישה ההורית יסייעו לצמצם את המצוקה. צמצום המצוקה הנפשית יסייע בבלימת המוטיבציה לפתור בעיות באמצעות הסם. כדי לגשר על הפערים עלינו ללמוד את תרבות הנוער ודרכי חשיבתו. האתגר של ההורים הוא לעשות התאמה בין תפקודם כהורים לבין אופי הנוער ורוח התקופה. הנוער חושב כמו שהעידן הפוסט מודרני חושב. הבנת מאפייניו של העידן יעזרו לנו בהבנת הנוער.


מקובל לטעון שהחברה הפוסט מודרנית נוצרה בתחילת שנות ה-70. לפניה אופיינו:
א. החברה המסורתית (מהמאה ה-19 והלאה) שבה הדת והאמונה, אנשיה, ערכיה ומוסדותיה הם הגורמים המובילים את הפרט והחברה.

ב. החברה המודרנית (מתחילת המאה ה-20( שבה השכל והרציונל תופסים מקום מרכזי). כאן המדע הוא הגורם המוביל ואנשי הידע הפכו לאנשי הפתרון והתשובה.
משנות ה 70- תחילת העידן הפוסט מודרני נוצרו שינויים מהותיים בחשיבה ובתפיסת המציאות.

הפרט מצמצם ואפילו שולל את הסמכות והכוח שהוא הקנה למוטיב המסורתי ולמוטיב המדעי שבחייו. הפרט הפך את עצמו למרכז. המתכון לחיים הפך להיות מתכון אישי.

הפרט לוקח את הבעלות ואת הסמכות על חייו. יחסי הפרט עם החברה הפכו ליחסים של לקוח עם נותן שירות, את הפרט לא מנהלים. הפרט עובר לניהול עצמי. הפרט הוא יחידה תפקודית עצמאית. עקב כניסתם של אמצעי תקשורת הנגישים לפרט (בעיקר האינטרנט), נוצרה אפשרות לתקשורת ישירה בין הפרט לגורמים הרלוונטיים. מכאן מתחיל התהליך ההדרגתי של ויתור על מתווכים. מכיוון שהצטמצמה מידת תלותו המנטאלית והמעשית של הפרט במערכות חיצוניות פורמאליות ולא פורמאליות החלו להתפורר מבנים תפיסתיים מקובלים. נוצרת הפרטה רבתית.

במישור הלאומי ההפרטה היא תהליך שבו ארגונים ממלכתיים ממשלתיים עוברים לידיים פרטיות ומנוהלים על ידי כוחות השוק. במישור האישי ההפרטה היא מצב שבו לפרט נוצר אובדן זיקה לסיפור רקע מרכזי גדול שממנו נגזרים אורח חייו ומשמעות חייו. נוצרת התפוררות של "סיפור על" של "מטה נרטיב". מתהווים הדגשים בעלי מאפיינים ליברליים במבנה הערכי ובאוריינטציות המרכזיות של הפרט. נתגבשה תפיסה הגורסת שאין אמת יחידה ושאין לאף אחד בעלות על האמת (הרלטיביזם). אין אמת מלבד זאת שיוצר היחיד או שמאמץ היחיד. מכאן שחופש הפרט הפך לערך מרכזי. לפרט יש הזכות לבחור ולקבל הכרעות בכל הנוגע לחייו, גופו, עיסוקו, עמדותיו וכו'. יש מקום רב לאינדיבידואליזם - הכוונה היא לזכותו של הפרט לעצב נפרדות מהותית וסגנונית מכל הסובב אותו על-פי אופיו וצרכיו. מוטיב בולט נוסף - הפלורליזם - לגיטימציה לקיום זה לצד זה של דעות, תרבויות, עדות וכו', תוך שלילת קיומו של מדרג הירארכי סמכותי. בנוסף לכך, ויתור על "כור ההיתוך" כגישה תרבותית. לעקרונות הפוסט מודרניסטיים הנ"ל מתלוות שתי תופעות בולטות:
א. "אובדן הילדות" - טשטוש הגבולות בין ילדים ומבוגרים עקב חשיפה בלתי נמנעת לאינפורמציה מאמצעי המדיה השונים. טשטוש הגבולות הזה הביא את הילדים והנוער לגבש אוריינטציה של מבוגרים טרם זמנם.

ב. התערערות היציבות של התא המשפחתי כמסגרת דו הורית קבועה לאורך זמן (שיעור הגירושין בעליה). להורים יש פחות זמן טכני ופנאי רגשי לילדים עקב תרבות קרייריסטית ומגמות פמיניסטיות. הנוער כתגובה נשען פחות, והוא בונה יותר על עצמו.
נוכח העמדות והתופעות הנ"ל נוצרו שינויים מהותיים בגישת הנוער. נוצר אצל הנוער מבנה נפשי שונה וייחודי המגיב באופן אחר למוסכמות "עולם המבוגרים". המושג "חינוך" (שינוי ועיצוב של עמדות, ערכים והתנהגות), אבן יסוד בחשיבת ההורים, הוא רעיון שפשט את הרגל אצל הנוער. מבחינתו אפשר שיקנו לו ידע - אך עמדות, ערכים ואופני התנהגות, עליו לגבש בעצמו.

הנוער רואה את עצמו במרכז עם זכות לבעלות ולסמכות על חייו. הוא מכליל את הוריו כחלק ממערכת "נותני השירות" ושולל מהם את המימוש המסורתי של תפקיד ההורה. (להלן - אובדן הסמכות ההורית)
כדי ליצור התאמה בין גישות ההורים לבין גישת הנוער שהיא פוסט מודרניסטית בעיקרה - אני מציע שינוי אסטרטגי בחשיבה של ההורים. אני מציע לעבור מהעיסוק בשאלה: איך לחנך את הנוער? לעיסוק בשאלה: איך לחיות עם בני הנוער?

בשלב הראשון הורים אמורים להיפרד מהתחושה שהם מחויבים באקטיביות בעיצוב הנוער, כפי שהם פעלו שהנוער היה בשלב הילדות. הסמכות ההורית, הפיקוח ההורי והמעורבות ההורית אמורים לקבל גוון שונה על-פי רוח התקופה.

בהדרגה, בהתאם לשלב בו נמצא הנוער בגיל ההתבגרות, על ההורים לעשות מעבר תפקידי. לעבור מדמויות דומיננטיות ומשפיעות הנמצאות במרכז הבמה- לדמויות רקע תומכות. הנוער זקוק לדמויות שנמצאות בדרך כלל ליד ומאחור ומשדרות: "אנחנו כאן אתכם במאבקכם עם החיים". דמויות הפורסות רשת בטחון ומעניקות בכך חופש להתנסות ואמונה בסיסית במתנסה.

בשלב זה אנסה לגעת בקצרה בשמונה עקרונות יסוד שיאפשרו לנו לארגן מחדש את החשיבה והתפיסה שלנו כהורים מול הנוער (בהתבסס על ההנחות של הגישה הפוסט מודרניסטית).

העקרונות לוקחים בחשבון את מרכזיותו של ערך "חופש הפרט", ההתנגדות לגישות "החינוך", הקושי בקבלת סמכות, הצורך בעצמאות ואוטונומיה וההתנגדות לבקרה צמודה. יחד עם זאת, בל נטעה, יש מקום ברור וחשוב להורים תוך התמקמות תואמת מול הנוער.

1. הציבו גבולות לנוער על פי העיקרון המנחה: חופש פעולה לפרט (לנוער) עד שנוצרת הפרעה לזולת (ההורים, שאר המשפחה).
מבחינת הנוער אין לחברה בכללותה (כולל ההורים) זכות למעורבות והתערבות סמכותית אוכפת בחייו. זוהי גישה המקשה מאוד להציב גבולות. המדד ליצירת גבול צריך להשתנות. הוא אמור להיות גזור ממאפיינים הדומים לגבולות בין אנשים החיים במרחב משותף.
לדוגמא: נער ששומע מוסיקה עד השעות הקטנות של הלילה בעוצמה המפריעה להורים לישון. זוהי מוסיקה היוצרת הפרעה להורים במרחב המחיה שלהם. לכן, כאן לגיטימי לייצר גבול. במידה והנוער שומע מוסיקה עד השעות הקטנות של הלילה, מבלי לייצר הפרעה לסביבה כדאי לשקול היטב האם כדאי להתערב ולייצר גבול.

2. הימנעו מלהציב גבול מתוך עקרונות חינוכיים. אפשרו למציאות הנסיבתית ותכתיביה להיות המחנך של בני הנוער.
פעמים רבות הנוער אינו מקבל את ההתערבות, "התיווך" שעושים ההורים בינם לבין המציאות, בינם לבין העולם החיצוני. הם מעדיפים מפגש ישיר הכולל בתוכו את החופש לקבל החלטות בעניינים הנוגעים אליהם. כך הם נפגשים עם ה"מאסטר" - "המחנך הגדול" - המציאות האמיתית, ללא התווך של העמדות החינוכיות של ההורים. גבול שנוצר מגישה "חינוכית", נתפס כמלאכותי, כהתערבות גסה בענייניהם ונדחה על הסף על ידם.
לדוגמא: נער שמבקש לעבור לבי"ס אקסטרני וסיבותיו עמו: לא מסתדר עם המורים "המרובעים", הכללים הנוקשים, קוד הלבוש השמרני, איסור לפירסינג, איסור צביעת שיער, ושימוש שכיח בענישה. אם להורים אין בעיה כלכלית, בדרך כלל, זה יהיה לא נכון למנוע את המעבר. ההתנגדות למעבר מתוך עקרונות חינוכיים - ("שיתמודד עם גבולות נורמטיביים ברורים", "שיבין שהחיים לא קלים", "זה יכין אותו לצבא ולחברה") מהווה טיעון מקומם ומתסכל לנוער. נער אמור ללמוד במסגרת הקרובה ביותר לטבע שלו.

3. עשו שימוש מזערי במקדמי ביטחון בהצבת גבולות לנוער.
השאיפה של ההורים למנוע מהנוער מפגש עם רכיבים בעלי פוטנציאל להשפעה שלילית גורמת להם להציב גבולות עם מקדם הגנה גבוה. הם מציבים את הגבול הרבה לפני "האזור המסוכן". הבעיה היא שהגבול מונע מהנוער מפגש חשוב ומבגר עם חלקים מהוויה שמאפיינת את הסביבה בה הוא חי.
הנוער רואה במקדמי הביטחון תרופה שהיא בעצם מכה.
מקדם ההגנה משקף מבחינתם עמדה הורית שאינה סומכת על אחריותם וכושר שיפוטם. גישת ההורים צריכה להשתנות. אם לנוער יש צורך במשהו שהוא באופן ישיר אינו מעשה פלילי ואינו שימוש בסם עדיף להימנע מהצבת חסימה טוטאלית. הגבול צריך להיווצר בנקודה הבעייתית עצמה.
דוגמא: נער שרוצה לבקר חבר שגר בשכונה "בעייתית" עדיף שהאיסור לא יהיה לעצם המפגש עם החבר בשכונה, אלא להשתתפות במעשים שליליים. דוגמא נוספת: נער שרוצה לצאת לבילוי במועדון עם חבריו ביום שישי. האיסור אינו צריך לחול על הבילוי שהוא חוויה חשובה של שחרור והנאה (מוסיקה, ריקודים, מפגשים). האיסור צריך לחול על שימוש בחומרים פסיכו אקטיביים מזיקים או לא חוקיים.

4. תנו עדיפות ל"בקרת קצה" - התערבות נקודתית מסכמת בחיי הנוער, על פני "בקרת תהליך" - התערבות צפופה צמודה, בתדירות גבוהה.
בקרת תהליך: בקרה הצמודה לפעילות וההתרחשות של התהליכים. היא מתערבת בעיצוב הפנים של ההתרחשויות, תוך כדי התהוותם.
בקרת קצה: בקרה הקשורה לתוצאה, לנקודה מסכמת, לנקודה עם אפשרות למבט-על, לפרספקטיבה על התהליך. בדרך כלל זוהי הבקרה המועדפת, כי היא נותנת חופש לתהליך בכללותו, ובכל זאת מכילה בקרה.
דוגמא: במידה והחלטנו להתערב בתחום סידור וניקיון החדר. יש להשקיע מאמץ בניסיון להגיע להסכם של סידור החדר ביום מסוים - אחת לכמה זמן. זוהי התארגנות המאפשרת בקרת קצה. היא עדיפה על פני בקרת תהליך קרי: כניסה יומיומית רב-פעמית לחדר של הנער תוך השמעת הערות בלתי פוסקות: "תראה איך החדר שלך נראה? !" או "איזה לכלוך - נקה כבר את החדר! " וכו'.

5. המעיטו להשתמש בסמכות - דרשו להיות מיודעים ("איפה תהייה", "מתי תחזור"?) בתור הביטוי המרכזי לסמכותכם כהורים.
מדובר כאן על המעבר של ההורים מהתעקשות לקבל החלטות במקום הנוער לסמכות שדורשת להיות מיודעת לגבי החלטות שההורים מאפשרים לנוער לקבל.
הורים המתעקשים למעורבות מכריעה בחיי הנוער תומכים בנטייתו לייצר שקרים. שקר נוצר לרוב כאשר מישהו לא רוצה לשמוע את האמת או לקבל את האמת. נוער נוטה לשקר כשהוא יודע שאמירת האמת תעמיד אותו במצבי עימות שהוא רוצה להימנע מהם. השינוי שאני מציע כאן, הוא שהמעורבות ההורית והסמכות ההורית יבואו לידי ביטוי בעיקר בידיעה הורית. לנוער יהיה, בדרך כלל, את החופש לקבל החלטות ויחד עם זה את האחריות והחובה ליידע את ההורים.
לדוגמא: בנוגע ליציאות מהבית: הנוער מקבל את החופש לקבוע את יעד נסיעתו, עם מי ייסע וכן את שעת החזרה.
בעסקה זו הוא מחויב ליידע את ההורים לגבי הנתונים הנ"ל, וכך הוא לא יוכל להתחמק מלקבוע שעת חזרה (הבסיס לבקרת קצה).

6. צרו במשפחה הפרדה ברורה בין כללים ודרישות הקשורים ל"רשות הפרט" לבין אלה הקשורים ל"רשות הכלל".
רשות הפרט: המרחב האישי והחפצים האישיים של כל אחד מבני המשפחה (החדר הפרטי, הארון הפרטי וכו').
רשות הכלל: המרחב הציבורי משפחתי לרווחת כל בני הבית כגון: סלון, מטבח, שירותים, וחצר וכו'.
לגבי רשות הפרט כדאי לייצור חופש פעולה כמעט מלא. רק אם להתנהגות ברשות הפרט יש השפעה ישירה לא רצויה על שאר בני הבית - שם ניתן לייצר גבולות, וכללים תואמים. לדוגמא: בסלון, המקום של "כולם" לא זורקים נעליים במרכז החדר ולא שמים רגליים על השולחן אם ההורים לא מרשים. ברשות הפרט - אפשר, בהתאם לרצונותיו וצרכיו של הפרט. חשוב לדעת שכשיש מקום שבו הנוער יכול להיות הוא עצמו ולקבוע את כלליו, הוא יוכל להכיל ביתר קלות את הכללים המגבילים המאפיינים מרחב משותף.

7. תנו לנוער מרחב טריטוריאלי, אוטונומי, עצמאי "מוגן" - החדר האישי.
בעידן האנדיבידואציה הנוער זקוק למקום נפרד ונבדל כדי לחוות נפרדות ועצמאות. מקום כזה יכול לסייע לו בגיבוש זהותו מתוך אינטראקציה עם מרחב אותו הוא מעצב ובו הוא מתנהג עפ"י בחירותיו ודרכו (סדר, ריהוט, מיקום, צבע וכו'). הנוער לומד לזהות את עצמו גם דרך הבחירות שהוא עושה. חשוב להימנע מכך שחדר הנוער יהווה מרחב לדיור משותף עם מישהו נוסף (אח, אחות, סבתא וכו'). צריך להימנע מלהשאיר ציוד משפחתי בחדר הנוער (ארון בגדים, ספרים, שואב אבק וכו'). הללו מהווים תרוץ לפולשנות משפחתית מיותרת "כאילו" לגיטימית.

8. תנו לנוער דמי כיס על בסיס קבוע שאינו מותנה בהסבר כלשהו, בהתנהגות נאותה או בגילוי אחריות, וכן ללא פיקוח על ההוצאה. אפשרו לנוער לפעול כגוף עצמאי בעל מקור הכנסה קטן וקבוע.
מדובר כאן על סכום בסיסי שמיועד להוצאות של "הנאות קטנות מהחיים" (אוכל, סיגריות, בילויים, סרט, מועדון, מתנות). מדובר כאן על האפשרות לחסוך כדי להתארגן להוצאה כספית קטנה עד בינונית. המגמה היא לאפשר לנוער לחוות "אוטונומיה" כלכלית חלקית ולמנוע תלות "שוטפת". בלשון קצת בומבסטית הייתי אומר - לאפשר לנוער להפוך למרכז עצמאי זוטא לניהול כלכלי.
דמי הכיס אינם כוללים הוצאות כגון: נסיעות לביה"ס, חוגים, צרכי לימוד, ביגוד וכדומה.
רק הוצאות חריגות שהנוער מבקש מההורים מעבר לדמי הכיס השוטפים נדרשים לידיעה הורית ולאישור ההורים. הורים צריכים לוותר על השליטה ההורית שבאה לידי ביטוי בשליטה על המשאב הכספי. חשוב לנטרל חלקים מהמשחק הפוליטי "כוחני" הזה שיוצר המון תסכולים ולחצים מיותרים.

לסיכום

העידן הפוסט מודרני בו אנו חיים אינו קל להבנה. גם הנוער בימינו אינו קל להבנה.התודעה שלו, תמונת השלם שלו מורכבים אלמנטים הזרים לעולם המבוגרים. תרבות החיים המשפחתית הנורמטיבית בחלקה אינה הולכת בהתאמה עם צרכי הנוער היום והיא יוצרת מתחים ומצוקות. צריך להכיר בצורך האדיר שיש לנוער לשלוט בחייו ולכוון את חייו.

אני יודע שלעשות שינויים בתפיסת ובישום תפקיד ההורה בעידן הנוכחי, אחרי סוציאליזציה אינטנסיבית של שנים זה לא עניין פשוט. יחד עם זאת, נוכח המתרחש מסביבנו זה אתגר מעניין וחשוב מאין כמוהו. לכל שיפור שנצליח לייצר תהייה השפעה על מצבו של הנוער ותגדיל את הסיכוי למנוע ממנו את הבריחה לעולם הסמים.
בהצלחה!

שמונה כללים לשיפור איכות החיים המשפחתית להורים
לנוער בגיל ההתבגרות - בעקבות העידן הפוסט מודרני *


1. הציבו גבולות לנוער על פי העיקרון המנחה:
חופש פעולה לפרט (לנער) עד שנוצרת הפרעה לזולת (הורים, שאר המשפחה).

2. הימנעו מלהציב גבולות מתוך עקרונות חינוכיים.
אפשרו למציאות הנסיבתית ותכתיביה להיות המחנך האמיתי של הנוער.

3. עשו שימוש מזערי במקדמי ביטחון בהצבת גבולות לנוער.

4. תנו עדיפות ל"בקרת קצה" התערבות נקודתית מסכמת בחיי הנוער על פני "בקרת תהליך" התערבות צמודה, צפופה, בתדירות גבוהה בחיי הנוער.

5. המעיטו להשתמש בסמכות - דרשו להיות מיודעים (איפה תהיה, מתי תחזור). בתור הביטוי המרכזי לסמכותכם כהורים.

6. צרו במשפחה הפרדה ברורה בין כללים ודרישות הקשורים ל"רשות הפרט" לבין אלה הקשורים ל"רשות הכלל".

7. תנו לנוער מרחב טריטוריאלי, אוטונומי, עצמאי, "מוגן" - החדר האישי.

8. תנו לנוער דמי כיס על בסיס קבוע שאינו מותנה בהסבר כלשהו או בהתנהגות נאותה או בגילוי אחריות, וכן ללא פיקוח על ההוצאה.
אפשרו לנוער לפעול כגוף עצמאי בעל מקור הכנסה קטן וקבוע.




שיהיה לכולנו בהצלחה! אילן גבאי 03-6481226
*מתוך החוברת:"הדרכה להורים לנוער בגיל ההתבגרות בעידן הפוסטמודרני"